ריחוף ואפקט Biffeld-Brown, רוח יונית - איך זה עובד

נייר כסף מאלומיניום וחוט הנחושת המשובח ביותר, וביניהם - רק 3 סנטימטרים של אוויר. נייר הכסף והחוט מורכבים על מסגרת דיאלקטרית מרובעת העשויה מקלות פלסטיק בהירים. העיצוב מונח על השולחן, וכמו כל חפץ, כוח הכבידה פועל עליו מצדו של כדור הארץ. אך כדאי ליצור הפרש פוטנציאלי של כמה אלפי וולט בין נייר הכסף לתיל, להחיל עליו מתח קבוע גבוה של כ -30,000 וולט ממקור מתח נמוך, כשהמבנה ממריא, כאילו באמצעות קסם.

אנחנו לא מדברים על קבל להמראה, מכיוון שהלוחות, אם אפשר לקרוא להם כך בכלל, כמעט ולא חופפים זה את זה בשום חלק משמעותי מהאזורים שלהם, מה שאומר שלמעשה לא מתרחשת הצטברות אנרגיה בדיאלקטרי שבין "הצלחות".

אם המבנה לא היה מחזיק את המיתרים החזקים והדקים ביותר על השולחן, הוא היה ממשיך בתנועתו המתקדמת לכיוון האלקטרודה של התיל הדק, אך מכיוון שהחוטים מחזיקים את המוצר בחוזקה, הוא פשוט תלוי באוויר שמעל השולחן ומרומם מעליו.

ניסוי זה מהווה הדגמה ברורה של מה שמכונה אפקט ביפלד-בראון, המוכר לרבים הנסיינים, חובבי "מעליות" (מתוך "Lifter English"), שניתן לראות את יצירותיהם ביוטיוב במגוון עצום.

אפקט ביפלד-בראון הוא אחד מאותם השפעות פיזיות מעטות שלא קל להסביר באופן חד משמעי ולתאר בצורה ברורה גם בימינו. למעשה, בסמוך לאלקטרודה חוטת שטח קטן, חוזק השדה החשמלי גדול פי עשרה מהמתח ליד נייר כסף האלקטרודה בשטח גדול.

משמעות הדבר היא ש"כיסויים "אלה משפיעים על המרחב שמסביב בדרכים שונות. במרחב שבין האלקטרודות וסביבן יש תמונה א-סימטרית מאוד של חוזק השדה החשמלי קבוע לאורך זמן.

כאן, כמובן, יש, כאחד המרכיבים, את מה שמכונה "רוח יונית", שתרומתה, לעומת זאת, לתנועת המבנה היא מאוד מאוד קטנה, "הרוח היונית" מהווה פחות ממאה מהדחף הכולל - פחות מאחוז מכוח ההרמה.

הרוח היונית מספיקה רק כדי להסיט מעט לשון להבה, כמו בניסוי בית ספרי עם מתח גבוה בקצה המחט המוחזק לנר דולק. זהו כוח דליל מאוד, הוא אפילו לא יצליח להרים את נייר הכסף מהשולחן, שלא לדבר על להחזיק את המוצר במשקל עשרות ומאות גרם במצב תלוי על חוטים מתוחים. מתוך 100 גרם דחף, "הרוח היונית" יוצרת מקסימום 1 גרם.

בנוסף 40% מהדחף בעבודה שלא בוואקום נוצר כתוצאה מתנועת זרימת האוויר הנובעת מאפקט פריקת הקורונה על פנים חדים בשדה חשמלי. על פי עיקרון זה, מאווררים חסרי מאוורר אלקטרוסטטיים פועלים כבר היום.

בסמוך לאלקטרודה הדקה, אטומי אוויר מייננים ומתחילים לנוע בכיוון האלקטרודה הרחבה, לאורך הדרך בה הם מתנגשים במולקולות אוויר אחרות, נותנים להם שבריר מהאנרגיה הקינטית שלהם, או שוב מייננים, ולכן הם מואצים.

זה יוצר זרימת אוויר מאלקטרודה דקה לרחבה. די בזרימת אוויר זו בכדי להרים דגמים קלים מאוד על פי עקרון הנעת הסילון עם דחיית המסה (מסת מולקולות אוויר). אך בהקשר של מה שנדון בהמשך, אפילו מרכיב גדול זה באפקט Biffeld - Brown הוא רק מרכיב טפילי התלוי בעוצמת הזרם (למעשה, זרם הדליפה).

כל נקודת ההשפעה היא שכ- 49% מהדחף, כמו שאומרים מדענים, הם בעלי אופי לא ידוע כאן, כלומר כמעט מחצית מכוח ההרמה הכולל קשור איכשהו לפעולת השדה החשמלי הא-סימטרי על החלל שמסביב, ואינו קשור לכמות הזרם שנוצר. זרם של יוני אוויר.

ככל הנראה, אנו מדברים על השפעתו של מבנה טעון זה על שדה הכבידה מעל אלקטרודה שטח קטנה. אם תסיר את המיתרים שמחזיקים את המוצר על השולחן, הוא תמיד יעלה - לכיוון האלקטרודה של אזור קטן.

על פי עיקרון זה, כפי שמציעים המדענים הרוסים אמיל ביקטאשוב ומיכאיל לריננקו, אפשר לנסות לבנות מנוע יעיל מאוד לחללית. ניסוי בוואקום אישר את האפשרות הבסיסית של מיזם זה.

Comments

[#1 קיריל מרקוב]

האפקט Biffild-Brown אינו רק אירוני, אלא גם אתרי. זה בא לידי ביטוי בהיעדר חומר באותו זמן מאוד חזק. האתר מקוטב ואנטיגיוויות מתבטאת !!!!